בעוד שמספר רב של משקיפים במזרח התיכון קיוו שהפסקת האש האחרונה בעזה תסמן התחלה חדשה של שלום ושיקום אזורי, דברי דונלד טראמפ ובנימין נתניהו הראו שגם בין בעלי ברית ותיקים קיימים חילוקי דעות עמוקים לגבי מהותו של שלום. טראמפ, הנשיא האמריקאי לשעבר, דיבר בהתלהבות על הפסקת האש כ"סוף המלחמה ותחילתו של מזרח תיכון חדש" ותיאר את ההסכם כנקודת מפנה היסטורית ביחסי ערב ישראל. הוא דיבר בביטחון על "שלום גדול", כאילו ההסכם האחרון יכול להגשים את חלום היציבות הקבועה באזור.
מנגד, נתניהו, ראש ממשלת ישראל, נשא דברים זהירים מאוד. הוא הגדיר את הפסקת האש לא כניצחון הדדי של דיפלומטיה אלא כתוצאה של כוח צבאי ועליית עמידותה של ישראל בשתי שנות לחימה, והדגיש כי אויבי ישראל צריכים להבין שהמדינה לא תוותר על עמדותיה.
ההבדל בטון ובתוכן אינו סתם מחלוקת פוליטית אלא השתקפות של שתי תפיסות עולם נבדלות לחלוטין. בעיני טראמפ מדיניות חוץ היא סוג של עסקה; לדעתו ניתן לצמצם פערים היסטוריים ולהביא יריבים לשולחן באמצעות אינטרסים כלכליים ותמריצים פיננסיים. בעיניו שלום הוא פרויקט כלכלי הנשען על השקעות, תשתיות וסחר. לעומת זאת נתניהו רואה את השלום כתוצאה של כוח
שלום יש בו משמעות רק כאשר ישראל חזקה כל כך שאף אויב לא מעז לתקוף. לכן הוא מדגיש את המשך העוצמה וההרתעה הצבאית והוא סבור שכל חולשה או פשרה יעודדו את האויבים.
בטאבו לנאום שלו פנה טראמפ אל העם הישראלי ואמר "אתם ניצחתם עכשיו הזמן להפוך את הניצחון הזה לעתיד מזהיר". הוא ניסה להפוך את האווירה הטראומטית של המלחמה לתקווה ולשיקום והבטיח כי עם סיום העימותים תיחל תקופה של פריחה כלכלית ושיתוף פעולה אזורי. הוא הדגיש כי איחוד מדינות ערב והשקעות משותפות בפרויקטים גדולים יכולים לבסס מזרח תיכון חדש שבו השלום נשען על אינטרסים כלכליים משותפים.
באותו יום אמר נתניהו בכנסת בנימה שונה לחלוטין: "אויבינו מבינים עכשיו כי ישראל חזקה נחושה ובלתי מנוצחת. מתקפת השביעי באוקטובר היתה טעות קטלנית של חמאס." בעוד שטראמפ דיבר על חזון כלכלי עתידי, נתניהו דיבר על חיזוק הצבא ופיתוח טכנולוגיות צבאיות. בעיניו הפסקת האש אינה תוצאה של דיאלוג אלא תוצאה של שנתיים של לחימה ודם. הפער הזה בביטוי מראה ששני המנהיגים אפילו אינם מסכימים על הגדרת המילה "שלום".
גישתו של טראמפ לדיפלומטיה נושאת גוון מסחרי. הוא סבור שניתן להוביל מדינות לשיתוף פעולה בהבטחות לרווחים, בהסכמי תשתית ובהשקעות משותפות.
כפי שניסה בעידן נשיאותו עם הסכמי אברהם לקדם נרמול בין ישראל ומדינות ערב, כך גם כעת הוא סבור שאם יש אינטרס כלכלי הרי שגם יריבים היסטוריים ייטו לפשרה.
לעומתו נתניהו רואה את העולם כשדה קרב בין תרבות לתוהו; הוא אמר "אנו בעימות בין אור וחשכה בין תרבות לבין ברבריות". עבורו המאבק אינו רק עניין ביטחוני אלא גם משימה מוסרית וציוויליזציונית. מבחינתו ישראל מגינה לא רק על עצמה אלא על ערכי המערב והתרבות האנושית מפני כוחות אפלה.
הפער בין הגישות מתגבר במיוחד בסוגיית איראן. טראמפ, בהתייחסו למדיניות הלחץ המרבית מתקופתו, טען שהתוכנית הגרעינית של איראן הושתקה וכעת הזמן לשיחה. הוא אמר ברכות כלפי טהראן "אנחנו מוכנים כאשר אתם מוכנים" ואף ביטא תקווה שאיראן עייפה מהסכסוך ואולי מעוניינת בפשרה. דבריו הובנו בישראל בקור ובחשש שכן מבחינת נתניהו כל משא ומתן עם איראן עלול לפתוח את הדלת לאיום שיפגע בביטחון ישראל. בתשובה עקיפה אמר נתניהו "ניצחנו בציר הטרור האיראני אין שיחה עם ציר הטרור אלא ממעמד של כוח".
בחלק אחר של נאומי השניים הועלתה סוגיית הלחץ הבינלאומי להפסקת הלחימה. טראמפ הבהיר כי גם מדינות החזקות ביותר אינן יכולות להישאר לאורך זמן בעמדה הפוכה כלפי דעת הקהל העולמית והזהיר שהמשך המלחמה עלול להעמיד את ישראל בסכנת בידוד דיפלומטי וללחץ גופי בינלאומיים.
נתניהו תקף עמדה זו וקבע כי הקהילה הבינלאומית נוותרה ללוחמה פסולה של חמאס וכי כניעה ללחצים פירושה החזרת הטרור לגבולות ישראל. אמירות אלו משקפות את המיינסטרים של חשיבתו המסורתית של נתניהו, שלפיה המערב אינו מבין את ישראל ושופט אותה בחוסר אובייקטיביות.
למרות כל המחלוקות השניים ניסו לשמור על חזות של יחסים טובים. טראמפ כינה את נתניהו "מנהיג יהודי גדול" ואף דרש חנינה מלאה בעיני משפטיו בעבירות שחייבו חקירה. נתניהו בתמורה הבטיח להעניק לטראמפ פרס לאומי. אך המחוות הדיפלומטיות הללו אינן מסתירות את עומק המחלוקות. כאשר טראמפ נסע לקהיר להשתתף "בכנס שלום" בהשתתפות עשרים מנהיגים עולמיים נתניהו סירב להזמנה ומנמק בחגים דתיים. ההיעדרות אות היא סימן לפער האמיתי בין השניים עם שורשים בהבדלי מטרות ועקרונות.
מבחינת פרשנים פוליטיים נראה שהקשרים בין טראמפ ונתניהו חזרו להיות מקום תחרות בתוך ברית. שניהם מציגים עצמם כמגיני הביטחון של ישראל אך הדרכים שעומדות בפניהם שונות לחלוטין. טראמפ מבקש לבסס מורשת פוליטית ללא מלחמות ולהראות שניתן להשיג יציבות דרך רווח כלכלי מה שאותו צריך לקראת הבחירות בארצות הברית. נתניהו מתמודד עם לחצים פנימיים נרחבים והוא נדרש להרגיע ציבור כועס מהמלחמה ולהפגין שהמדינה נשארת חזקה. לכן אצל נתניהו השלום טקטי לא אסטרטגי.
המציאות בשטח מורכבת יותר מדבריהם של שני המנהיגים. הפסקת האש אמנם עצרה מידה מסוימת של עימות אך סוגיות יסוד רבות נותרו ללא מענה. עתיד עזה לאחר המלחמה פירוק נשק חמאס תפקיד המדינות הערביות בשיקום ושאלת הפליטים הפלסטיניים כל אלה נותרו במצב של אי ודאות. טראמפ מנסה להשוות את ההסכם ל"הסכמי אברהם" ולתארו כצעד היסטורי אך מבקרים מציינים כי ללא פתרון שורשי של סוגיית הפלסטינים אין שלום יציב. גם בתוך ישראל יש הטוענים שאם באמת הושגה ניצחון אז מדוע ממשיכים לדבר על איומים חדשים.
מנגד הפער בטון ובמטרות עלול להוליד השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. אם טראמפ יחזור לשלטון מדיניותו כלפי איראן והפלסטינים עשויה להיות מתונה יותר מהעבר וזה עלול להחליש את מעמדו של נתניהו בתוך ישראל. לעומת זאת אם מדיניות ישראל תמשיך להתבסס על כוח ודיכוי מאמצי טראמפ ליצור שלום כלכלי עם מדינות ערב עלולים להיכשל. מצב זה משקף את הפרדוקס שמלווה את מדיניות המזרח התיכון לאורך עשורים: דואליות בין שלום לכוח בין עסקה לבין הרתעה בין דיפלומטיה למלחמה.
בסופו של דבר ייתכן שהמחלוקת בין טראמפ לנתניהו איננה רק שתי דרכי חשיבה שונות אלא סימן למשבר עמוק יותר במדיניות העולמית. מצד אחד יש מנהיגים כמוהו של טראמפ המחפשים "שלום באמצעות אינטרסים כלכליים" מצד שני יש מנהיגים כדוגמת נתניהו שמאמינים ש"שלום באמצעות כוח" הוא הדרך להשגה. ניסיון העבר לימד שאף אחד מהמסלולים לבדם לא יספיק. שלום אמיתי דורש שילוב של ביטחון צדק ואמון שלוש ערכים שפגעו בהם במזרח התיכון של היום.
בעוד שטראמפ מדבר על "מזרח תיכון חדש" ונתניהו על "תרבות מול ברבריות" המציאות על הקרקע היא הרס נטישה וחוסר אמון. עד שהמציאות הזו לא תשתנה שום הסכם אפילו אם יקרא "השלום הגדול" לא יחזיק מעמד. כפי שאמר אחד מהאנליסטים הישראלים "שלום יהיה אפשרי כאשר המנהיגים יבינו שלתחרות על כוח יש להעדיף את האומץ לומר את האמת" לעת עתה נראה שהאזור ממשיך בדרכו המפותלת אל עבר עתיד של שלום לא ברור והדרך לעבר רגיעה אמיתית עוד ארוכה מאוד
