הפָּאן-תורכּיזם, כאידיאולוגיה שמטרתה איחוד העמים דוברי הטורקית, נולד מתוך התפתחויות של שלהי התקופה העות'מאנית וקיבל ממדים חדשים בעשורים האחרונים. שיח זה, המקודם כיום על ידי טורקיה ובעלות בריתה במסגרת פרויקטים פוליטיים, כלכליים ואף צבאיים, הפך לאחד הכלים המשפיעים במשוואות הקווקז הדרומי ומהווה לחץ על איראן. הבנת שורשיו ומטרותיו נחוצה לניתוח המגמות הגיאופוליטיות באזור. בהקשר זה, מכון "דיאר כּוהן" להיסטוריה ותרבות קיים מפגש מומחים בהשתתפות ד"ר דאבוּד דַשְׁתְבּאני, חוקר היסטוריה וענייני הקווקז; ד"ר רסוּל נוֹרוּזי פירוּז, חבר סגל במכון לחקר מדעי האסלאם והתרבות; וד"ר סיאמכּ כּאכּאי, חוקר בכיר לענייני טורקיה, כדי לדון בממדים ההיסטוריים, הפוליטיים והגיאופוליטיים של הנושא.
"פָּאן-תורכּיזם: הזרוע האידיאולוגית של המערב נגד איראן"
בראשית המפגש, ד"ר *דאבוּד דַשְׁתְבּאני* הציג את השקפותיו על האידיאולוגיות של הפָּאן-תורכּיזם והפָּאן-אַזֶריזם, וטען כי מדובר בשני זרמים רעיוניים בעלי שורשים היסטוריים ופוליטיים נפרדים, שהוגדרו מחדש בטורקיה ובאזרבייג'ן המודרניות. הוא ציין כי הפָּאן-תורכּיזם, כאידיאולוגיה לאיחוד עמים טורקיים ברמה עולמית, נטוע במאה ה-19 ברעיונותיהם של אישים כגון ארתור לאמלי דייווידס, ליאון קאהן וארמיניוס ואמברי. לדבריו, ואמברי, שהיה מרגל בריטי, ביסס את הרעיון באופן תיאורטי. דַשְׁתְבּאני התייחס לפָּאן-אַזֶריזם כאידיאולוגיה המבוססת על איחוד שתי האזרבייג'אנים (הרפובליקה האזרית ומחוז אזרבייג'ן האיראני), אשר התגבשה בתקופה הסובייטית בהסתמך על תיאוריות קומוניסטיות ומרקסיסטיות. לטענתו של דַשְׁתְבּאני, זרם זה, שהדגיש את הזהות "האַזֶרית", נחלש לאחר התפרקות ברית המועצות ופינה את מקומו לפָּאן-תורכּיזם. בהמשך, דַשְׁתְבּאני בחן את ההתפתחויות האחרונות באזרבייג'ן והדגיש כי הפָּאן-אַזֶריזם בתקופה הסובייטית התמקד בהבלטת הזהות האזרית וההיפרדות מהזהות הטורקית, אך בשנים האחרונות אִלְהָאם עָליֶיב נוטה לפָּאן-תורכּיזם, תוך קידום השיח של "אומה אחת, שתי מדינות" והדגשת הזהות הטורקית. שינוי גישה זה, לדבריו, לווה בנטישת האיזון המסורתי במדיניות החוץ של באקו ובהתמקדות בשיתוף פעולה עם המשולש טורקיה, ארה"ב וישראל. הוא הוסיף כי הפָּאן-תורכּיזם אינו מדיניות שתוכננה על ידי באקו או אנקרה, אלא *"משימה שהוטלה על טורקיה"* על ידי נאט"ו, כחברה המוסלמית היחידה בארגון. במסגרת זו, "ארגון המדינות הטורקיות" ממלא את תפקיד זרוע הנאט"ו, ואילו בריטניה תומכת בפרויקט זה כפטרונית. דַשְׁתְבּאני הסביר כי מטרות מדיניות זו הושגו למעשה במידה רבה, והיום מופעלים לחצים על איראן ורוסיה באמצעות פרויקטים כגון *"מסדרון זנגזור"*. חוקר היסטוריה וענייני הקווקז זה הדגיש את הממד הקולוניאלי של העניין וציין כי הפָּאן-תורכּיזם הוא מעבר לתוכניות נקודתיות של באקו או אנקרה, ויש לראות בו חלק ממדיניות בריטית רבת שנים, המקודמת כעת במסגרת אידיאולוגית. לדבריו, זהו חלק מהפאזל הגדול יותר של העימות בין המערב לאיראן, המקודם על ידי נאט"ו, ישראל ובריטניה במטרה לפרק ולבתר את איראן. הוא הזכיר כי אף קבוצה אתנית איראנית אינה יכולה לבדה לאיים על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה, וכי הבעיות האתניות מאז המהפכה היו מוגבלות בעיקר למספר אזורים וניתנות לניהול. בהתייחסו להתפתחויות האחרונות וללחצים על צפון-מערב איראן, במיוחד במלחמה בת 12 הימים האחרונה, הוא טען כי המטרה העיקרית הייתה *לערער את יכולת ההגנה של איראן באזור* ולחשוף את המדינה ללחץ באמצעות אידיאולוגיה פָּאן-תורכּית. דַשְׁתְבּאני הוסיף כי המערב וישראל, באמצעות הסתה של אזרבייג'ן נגד איראן, דחפו את אִלְהָאם עָליֶיב להתנהגויות בלתי רציונליות כמו פרשת השגרירות או סגירת הגבולות בתקופת הקורונה, שנועדו ליצור משבר פנימי ולהסית את האזרים האיראנים. לדבריו, המערב הגדיר את אזרבייג'ן כ"אוקראינה של איראן" כדי לגרור את איראן למלחמת התשה. לבסוף, חוקר זה ראה בפָּאן-תורכּיזם והפָּאן-אַזֶריזם, למרות ההבדלים ביניהם, כלים לקידום הפאזל המערבי נגד איראן; פאזל המשתמש בקשרים תרבותיים ולשוניים כדי להפעיל לחץ על צפון-מערב איראן. הוא הדגיש כי הכרה היסטורית ומדויקת בזרמים אלה חיונית להבנת האיום וההתמודדות עמו.
*"פָּאן-תורכּיזם: מהשורשים העות'מאניים עד להשלכות העכשוויות"*
ד"ר *רסוּל נוֹרוּזי פירוּז*, חבר סגל במכון לחקר מדעי האסלאם והתרבות, בחן את הרקע ההיסטורי של הפָּאן-תורכּיזם ותיאר אותו כתנועה אתנית ולאומנית ששורשיה בתקופת האימפריה העות'מאנית. הוא הסביר כי האימפריה, ששלטה על שטח נרחב במשך למעלה משש מאות שנים, ראתה בטורקים, בשיא כוחה (במיוחד לאחר כיבוש קונסטנטינופול), *"עם נבחר"* עם משימה להפצת האסלאם; דבר שחיזק את הזהות האתנית הטורקית. הוא ציין כי מסוף המאה ה-17, במיוחד לאחר העימות עם המערב המודרני בשנים 1697 ו-1698 ורצף הכישלונות הצבאיים, נכנסה האימפריה העות'מאנית לתהליך דעיכה שבמהלכו איבדה חלקים משמעותיים משטחה באמצעות חתימה על הסכמים כגון קרלוביץ (1699), פסרוביץ ויאסי. תהליך זה, לדברי נוֹרוּזי, הוביל למשבר זהות באימפריה, שהגיע לשיאו עם נפילתה המוחלטת ב-1919 ואמנת סוור. משבר זה יצר את הרקע לעליית הפָּאן-תורכּיזם והלאומיות הטורקית, במיוחד בתקופת אַתָאתוּרכּ, במטרה לבנות מחדש את הזהות הלאומית ולהתמודד עם בדלנות. נוֹרוּזי המשיך והתייחס לזרם הקיצוני יותר, ה**טוּרָאנִיזם**, אשר שאף להקים עולם מאוחד של עמים טורקיים משתרע ממרכז אסיה ועד הקווקז. הוא הוסיף כי אישים כמו זיא גוּכּאַלפּ ונוּרֶדין טוֹפּצ'וּ פיתחו רעיונות אלה, אך בשל **היעדר יסודות פילוסופיים ומדעיים מוצקים**, תנועת הפָּאן-תורכּיזם נותרה בעיקר בתחום התרבותי ולא סיפקה מענה מלא לבעיות הפוליטיות והכלכליות. הוא הוסיף כי תנועה זו, על אף שמילאה תפקיד חשוב בבניית האומה הטורקית, גם הזינה אתגר של **ניתוק מהמורשת התרבותית העות'מאנית**. שינוי האלפבית והמדיניות הלאומנית של אַתָאתוּרכּ ניתקו את טורקיה מטקסטים ספרותיים והיסטוריים בפרסית ובערבית והפחיתו את הגיוון הלשוני והתרבותי של האימפריה העות'מאנית. לדברי נוֹרוּזי, מדיניות זו אף הובילה **לסילוף יצירות** כגון שירי מוֹלָוי והגדילה את הפער התרבותי בין טורקיה לבין המורשת המשותפת של העולם האסלאמי. חוקר זה הזכיר את תקופת הפריחה העות'מאנית, שבה הגיוון האתני והלשוני הוביל לשגשוג תרבותי; השפות טורקית, פרסית וערבית היו נפוצות במדע, בספרות ובדיבור, ומשוררים כמו מוֹלָוי וניזאמי גנג'ווי כתבו בפרסית ויצירותיהם הובנו ברחבי האימפריה העות'מאנית, הספווידית והמוגולית. הוא הדגיש כי הפָּאן-תורכּיזם, על ידי כפיית זהות טורקית חד-ממדית, החליש הון תרבותי זה. נוֹרוּזי המשיך לדון בהשפעות הפָּאן-תורכּיזם על מדיניות החוץ הטורקית והבהיר כי רעיון האיחוד הטורקי, למרות אטרקטיביותו, לא הפך לתוכנית בת-קיימא בשל היעדר תשתיות, ונשאר מוגבל בעיקר לסיסמה של זהות. הוא ציין כי הדגש על הזהות הטורקית בתוך המדינה הוביל **לדיכוי מיעוטים** כמו הכורדים והחריף מתחים אתניים, מהמרד של שייח' סעיד פיראן ועד משברים הקשורים בעבדאללה אוג'לאן. לטענתו, גישה זו אף הגבירה את הפער בין הטורקים האנטוליים לבין האזרים המתגוררים בטורקיה. בסיכום דבריו, נוֹרוּזי ציין בהתייחסו למצב באיראן כי הפָּאן-תורכּיזם או הפָּאן-אַזֶריזם **אינם מהווים איום רציני על היציבות הפנימית**, אלא אם כן מדיניות שגויה תוביל להסתה ולהחרפת הרגישויות האתניות. לדעתו של נוֹרוּזי, איראן, עם מגוון הקבוצות האתניות שלה (כגון אזרים, כורדים ואחרים), בעלת יכולת גבוהה לנהל גיוון זה, ובהשוואה למדינות כגון טורקיה או עיראק, שתהליך בניית האומה שלהן עמד בפני אתגרים רציניים, היא יכולה לנצל גיוון זה כהזדמנות לחיזוק קשרים אזוריים, במיוחד עם אזרבייג'ן.
*"פָּאן-תורכּיזם: מעות'מאנית לזהות טורקית בעידן ארדואן"*
**ד"ר סיאמכּ כּאכּאי**, חוקר בכיר לענייני טורקיה, התחיל בהצגת הרקע של הפָּאן-תורכּיזם, אותה הגדיר כרעיון לאיחוד העמים דוברי הטורקית, הנטוע בשלהי התקופה העות'מאנית וקשור למושגים כגון טוראניזם ועוֹתְמָאנוּת. הוא ציין כי שיח זה, אשר נועד בתחילה לאיחוד קהילות טורקיות באזור, במיוחד במרכז אסיה, עמד **בניגוד לציר האחדות האסלאמית** של האימפריה העות'מאנית, שהתבסס על דת ולא נתן עדיפות לאתניות. הוא הסביר בהמשך כי עם עליית **"הטורקים הצעירים"** וועדת האיחוד והקידמה בראשית המאה ה-20, הפָּאן-תורכּיזם התגבש כאידיאולוגיה חלופית לעוֹתְמָאנוּת וקודם על ידי אישים כגון יוּסוּף אָקְצ'וּרָא. רעיון זה הדגיש את הזהות הטורקית, אך לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית בהנהגת אַתָאתוּרכּ, שהתנגד לטוראניזם, **הפוקוס עבר ליצירת זהות לאומית טורקית בתוך המדינה**, והתרחק מענייני אזורים דוברי טורקית כגון הקווקז ומרכז אסיה. כּאכּאי ציין כי בשנות ה-60', עם עלייתן של קבוצות לאומניות קיצוניות כמו אַלְפּ אָרסְלַאן ומפלגת התנועה הלאומית, ה**פָּאן-תורכּיזם הוחיה מחדש** ורעיון הטוראניזם התחזק. הוא הוסיף כי לאחר התפרקות ברית המועצות בשנות ה-90', שיח זה קיבל תאוצה באמצעות רעיונות כגון "איחוד דוברי הטורקית" והסיסמה "אומה אחת, שתי מדינות" בהקשר לאזרבייג'ן. עם זאת, **היעדר שפה אחידה** בין מדינות מרכז אסיה והקווקז, ואפילו בטורקיה עצמה, והבדלים תרבותיים, מנעו את הגשמתו המלאה של הרעיון. בתקופה זו, טורקיה חיזקה את קשריה עם הקווקז ומרכז אסיה, אך מכשולים לשוניים ותרבותיים המשיכו להגביל אותה. הוא הוסיף כי עם עליית מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) לשלטון בשנת 2003, התחזק השיח ה**איסלאמיסטי** בטורקיה ונוצרה מעין עוֹתְמָאנוּת חדשה, שהתמקדה בקשרים עם המזרח התיכון והמדינות המוסלמיות. מגמה זו נמשכה עד 2018, אך עם היחלשות השפעת המפלגה, ארדואן החל לנטות ל**לאומיות טורקית**. כּאכּאי ציין: מאז ועד היום, טורקיה מדגישה שילוב של איסלאמיזם ולאומיות טורקית במדיניות הפנים. שינוי זה, במיוחד לאחר משבר קרבאך ב-2020 ותמיכתה המלאה של טורקיה באזרבייג'ן, חיזק את רעיון הפָּאן-תורכּיזם בתחומים הצבאיים והכלכליים והביא את הזהות הטורקית לרמה חדשה. כּאכּאי ראה בכך **גורם מאיים** על מדינות האזור, כולל איראן. חוקר זה התייחס לתפקיד התקשורת והוסיף כי לתעשיית הקולנוע והסדרות הטורקיות יש קהל רב באיראן ובאזור, ולעיתים, באמצעות סילוף ההיסטוריה האיראנית, כגון התקופה הספווידית, הן משנות את תפיסת הקהל האיראני. הוא גם הדגיש כי למוזיקה ולתוצרים תרבותיים אחרים של טורקיה ואזרבייג'ן יש השפעה באזורים דוברי האזרית באיראן, והן עלולות לעורר **זהות אתנית**. לבסוף, כּאכּאי הדגיש את הפוטנציאל ההיסטורי והתרבותי של איראן: ההיסטוריה האיראנית, מה"שאהנאמה" ועד טקסטים אחרים, מעידה על **דו-קיום של קבוצות אתניות שונות** במסגרת זהות לאומית, ותחושת השייכות לאיראן מנעה הצלחה של מאמצי פירוק. הוא הוסיף כי נקודות חוזק אלה מאפשרות לאיראן להתמודד עם אתגרי הזהות הטורקית, אך הדבר דורש **מעקב מדויק** אחר ההתפתחויות בטורקיה ובאזרבייג'ן ו**חיזוק התוצרים התרבותיים המקומיים**. הוא סיכם כי כדי להתמודד עם מגמה זו, איראן צריכה להתמקד ביכולות המדיה והתרבות שלה, שכן הזנחת תחומים אלה עלולה להוביל להחרפת האתגרים. הוא הגיע למסקנה כי בהסתמך על הזהות הלאומית וההיסטוריה העשירה, איראן יכולה לעמוד בפני איומי הזהות הטורקית, בתנאי שיופעלו אסטרטגיות תרבותיות וגיאופוליטיות מדויקות.
