זהו סיפורה של נערה שנולדה בסמטאות השקטות של העיר קום, ולימים הוכיחה שחלומות מסוימים אינם נשארים בגדר דמיון בלבד, אלא יכולים להאיר את דרכה של אומה שלמה. סומייה שייסטה-פור בלטה בשונותה כבר מילדות; בעוד בני גילה שיחקו בחוץ, היא בילתה שעות ארוכות בחניית הבית, רכונה מעל חלקי פלסטיק, אפופה בריח חריף של כימיקלים ותחת אור עמום של מנורת קריאה, כשהיא רוקמת חלום גדול: "להציל את כדור הארץ, ולהציל את איראן".
היא אומרת שעולמה השתנה בפעם הראשונה כשנודע לה שפלסטיק נשאר בטבע 500 עד 700 שנה. שנות נעוריה לא עברו במסיבות ובילויים, אלא בניסויים, כישלונות וחזרות. אך הכישלונות לא התישו אותה; כי בליבה בער אור שאמר לה: "את חייבת למצוא דרך."
שנים רבות לאחר מכן, אותה נערה סקרנית הצליחה לגלות את מה שהעולם חיפש: "אנטי-פולימר" – חומר המסוגל להשיב פלסטיק למצבו הראשוני ולהפוך אותו לדלק נקי, בטוח ושימושי. המצאה זו הייתה פרי של ארבע עשרה שנים של התמדה, דמעות, ייאוש, תקווה מחודשת ואמונה מכל הלב.
כאשר המצאתו זכתה לרישום בינלאומי, רק אז הבין שכל אותם לילות ללא שינה, כל הגושים בגרון שבלע, היו שווים את הכל. המצאה זו, שהייתה פרי ארבע-עשרה שנות מאמץ מתמשך, הפכה, לאחר תכנון תעשייתי, למפעל הראשון להמרת פלסטיק לדלק מוצק, והושקה בשנת 1402 בטהראן, בקיבולת של חמישה טון. מפעל שפועל באישור המשרד להגנת הסביבה, ללא זיהום, ו-
אבל אולי נקודת המפנה בחייה לא הייתה המעבדה, אלא "הרגע שבו נפגשה עם מנהיג המהפכה האסלאמית של איראן". היא השקיעה מאמצים רבים כדי לפגוש את מנהיגה, בדומה למחקריה; לבסוף, משרד המנהיג יצר עמה קשר ובישר לה על הפגישה. בפגישה זו, אמר מנהיג המהפכה משפט אשר השתרש עמוק בנפשה: "את חייבת לפרסם את שמה של איראן בזירה הבינלאומית". שם, עיניה של סומיה התמלאו דמעות והיא נשבעה: "למען כבודה של איראן, לא אחזור בי אפילו ליום אחד". מנהיג המהפכה העניק לה את הכאפייה שלו במתנה; הכאפייה שקיבלה במתנה לא הייתה עבורה רק מזכרת; היא הפכה לחלק מהברית, משען רוחני, דבר שכל פעם שלבה רעד, היא הייתה מביטה בו ומתיישרת שוב.
הוא הקים מאוחר יותר את המפעל הראשון להמרת פלסטיק לדלק בטהראן; מפעל שאינו מזהם אפילו בתוך העיר, ובשנת פעילותו הראשונה זיכה אותו בפרס הלאומי לאיכות הסביבה של איראן. ביום שהמכונה הופעלה והפלסטיקים הראשונים הומרו לדלק, שייסטפור מספר שדמעות עלו בעיניו; מכיוון שלראשונה הוא חש שחלום ילדותו מתגשם.
כאשר מדינות גדולות בעולם ביקשו ממנו לקדם ולרשום את ההמצאה הזו בשמן, הוא דחה את כל ההצעות הללו למען ארצו. אפילו כאשר ארצות הברית, צרפת וגרמניה ביקשו לרכוש זאת, הוא תמיד חזר על משפט אחד: "איראן חייבת להיות המדינה הראשונה שתפיק תועלת מטכנולוגיה זו." הוא מאמין שניתן לפעול כך שפלסטיק לא יהווה איום, אלא הזדמנות; לא נטל על הטבע, אלא דלק לעתידה של איראן.
ד"ר סומיה שאיסתפור, נערה שהחלה את דרכה ממקום צנוע, מהווה היום השראה לדור המאמין כי אהבת מולדת, אם היא מלווה בידע ובנחישות, יכולה לשנות את העולם. היא הוכיחה שלעיתים המהפכות הגדולות ביותר מתחילות לא במעבדות מצוידות, אלא בלב של נערה צעירה – נערה שהחליטה להשמיע את שמה של איראן בקול רם יותר מאי פעם.
