"אנו על סף רצח עם של פלסטינים בעזה"לא התרחשה בדיון במגדל השן; היא נחתה בתחנות רכבת תחתית, בקליפים ויראליים ובשיעורי הבית של מצביעים מתנדנדים.
ההגדרה המוסרית הזו היא הסיבה שלעלייתו יש חשיבות, והסיבה שתגובת הנגד הייתה מיידית.
כאשר הוא הכפיל את עמדתו עם אמירות כמו "אם אהיה ראש העיר, משטרת ניו יורק תעצור את נתניהו" ו"חשוב שניו יורק תציית לחוק הפלילי הבינלאומי", ממדאני אותת שהפוליטיקה שלו אינה רק רטורית היא עוסקת בהפעלת כוח בדרכים שערערו את הממסד.
מה שקרה לאחר מכן נראה פחות כמחלוקת מדיניות ויותר כספר הוראות מתואם להפיכתו ל"אחר". מודעות תקיפה שנוצרו על ידי בינה מלאכותית, שחלקן נמחק מהר אך נצפו בהרחבה, הציגו את תומכיו של ממדאני במונחים מפלילים וגזעיים; ארגוני זכויות אזרח כינו זאת גזעני ומסוכן.
זוהי אסלאמופוביה מיושנת בלבוש חדש: מילות קוד, פחד מומצא, ועכשיו AI להגברת השקר.
במקביל, טראמפ כינה אותו בפומבי "קומוניסט" ואיים לצמצם את התמיכה הפדרלית בניו יורק אם ממדאני ינצח – מהלך שהופך בחירות מוניציפליות לעימות חוקתי.
הסקרים מראים שממדאני מוביל לקראת יום הבחירות, מונע משיעור הצבעה של בני פחות מ-45 ומקואליציה של מוסלמים, ערבים, פרוגרסיבים צעירים ומצביעים עובדים מאוכזבים שאכפת להם משכר דירה, תחבורה וטיפול בילדים באותה מידה שממדיניות חוץ.
אך פופולריות אינה זהה לכוח. ראשי ערים יכולים להשתמש ברכש, במשיכת השקעות ובלחץ מוסרי לא לעצור באופן חד-צדדי משלוחי נשק או לשכתב מדיניות חוץ והעמדת פנים אחרת מצמצמת את האומץ הפוליטי על ידי תגמול נסיגות טקטיות.
שמאל מפוכח חייב להחזיק בשתי אמיתות בו-זמנית. ראשית: ממדאני הזרים בהירות מוסרית בזמן שחלק גדול מהמפלגה הציע סיסמאות ריקות. אם כינוי המעשים "רצח עם" מזעזע אומה וגורר אותה לדיון, זהו הישג אסטרטגי.
שנית: ההיסטוריה של השמאל כוללת מצעד של דמויות אמיצות-רטורית סנדרס, AOC (אוקסיו-קורטז) וחברי "סקוואד" אחרים שהאומץ לכאורה שלהם התמוסס במבחן המציאות, והותיר אחריו רק הצגות תיאטרליות ופשרנות כרונית.
ביקורת על ישראל, סיוע מותנה ו-BDS הן עמדות צודקות; אך הפיכתן למדיניות בת-קיימא דורשת התארגנות מתמשכת ונכונות להשתמש בכוח, לא רק בשפה. מילים הן רוח; מדיניות היא אבן הריחיים שטוחנת אותן לשינוי.
היו גם טעויות טקטיות שיריבים מיהרו לנצל. סירובו המוקדם של ממדאני להתנער מסיסמאות מסוימות בעלות פוטנציאל פרובוקטיבי העניק ליריביו פתח נוח: לערבב בין ביקורת על ישראל לבין תמיכה באלימות.
ההתקפלויות המאוחרות יותר הסתייגות מניסוחים מתסיסים והבטחה להגנה על יהודי ניו יורק אולי נראו כהכרח פוליטי, אך הן גם חשפו באיזו קלות בהירות מוסרית הופכת לנטל פוליטי. השמאל אינו צריך לדרוש מוות על קידוש העיקרון מרטיריות וגם לא לקבל דילול (של עמדותיו) כדבר בלתי נמנע. עליו לחדד אסטרטגיה, לא לוותר על עקרונות.
הסיפור הרחב יותר הוא מבני. עזה שחררה נאמנויות מפלגתיות ישנות: יהודים צעירים וארגונים יהודיים פרוגרסיביים פעלו למען ממדאני, גם בזמן שגופים מוסדיים הקשורים ללובי הישראלי התגייסו נגדו.
אם המפלגה הדמוקרטית לא תצליח לעבור מרטוריקה למנוף לחץ אמיתי התניית סיוע, בניית לחץ בקונגרס היא מסתכנת באובדן הבסיס שדורש עקביות אתית.
זה מביא אותנו ללב העניין. ממדאני אינו קדוש ואינו מושיע: הוא מקרה מבחן. אם ינצח וימשול על בסיס עקרונות ובניית קואליציות מעשיות, הממשל שלו יוכל להוות מודל לסולידריות עירונית המגבילה שותפות לפשע.
אם ייסוג לפשרות הנוחות שקהו את חודם של פרוגרסיבים אחרים, עזה תהיה עוד נקודת מפנה שהוחמצה עבור השמאל האמריקאי.
גרוע מכך, הממסד הפוליטי והפיננסי עלול לנסות באופן פעיל להכשיל עיריית ניו יורק בהנהגת ממדאני להרעיב אותה ממשאבים, להשתמש ברגולציה ובשווקים כנשק, או להציג אותה כסיפור אזהרה בדיוק כפי שהאימפריה האמריקאית חתרה היסטורית תחת ניסויים שמאלניים מחוץ לגבולותיה.
הבחירה העומדת בפני הניו יורקים גדולה מאדם אחד: האם עיר הידועה בכוח המהגרים שלה תשמור על העצב המוסרי שלה, או שמא פחד וכסף יכבו שילוב נדיר של מצפון ופוליטיקה? יש להכות בברזל בעודו חם ולחזור למפעל כשהאש דועכת.
