31 שנים לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, היחסים בין המדינות נמצאים בשפל חסר תקדים. על אף שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק והאינטרסים האזוריים המשותפים, האווירה הציבורית בירדן עוינת כלפי ישראל, והנורמליזציה המלאה נראית רחוקה מתמיד.
עם החתימה על הסכם השלום באוקטובר 1994, זכה המהלך לתמיכה ציבורית רחבה בירדן, שהגיעה כמעט ל-80% מהאוכלוסייה. האופטימיות התבססה על ההבטחה לעידן חדש במזרח התיכון, שכלל אופק מדיני לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בעקבות הסכמי אוסלו, יציבות אזורית וצמיחה כלכלית שתבטיח לתושבים בירדן רווחה כלכלית והנאה מפירות השלום. אולם, התקוות התבדו במהרה: מדינה פלסטינית לא קמה, והסכסוך עם הפלסטינים התחדש. האכזבה הציבורית הייתה גדולה, ומאז מותו של המלך חוסיין ב-1999 ועליית בנו עבדאללה השני, התמיכה בשלום הלכה ופחתה.
כיום, הפער בין האינטרס הירדני לשיתוף פעולה עם ישראל לבין עמדת הציבור הירדני הוא דרמטי. על אף קיומו של שיתוף פעולה אסטרטגי חיוני: המאבק המשותף נגד הג'יהאד העולמי והתנועות האסלאמיות הרדיקליות (כולל חמאס), הבלימה המשותפת של ההשפעה האיראנית והציר השיעי בכלל במזרח התיכון (יחד עם מדינות המפרץ), שיתוף פעולה מבצעי לאורך הגבולות ושיתופי פעולה כלכליים, לרבות אספקת מים וגז מישראל לירדן, שיעור התמיכה בנורמליזציה עם ישראל צנח לשפל חסר תקדים. סקר דעת קהל שערך ה"ברומטר הערבי" ושפורסם בתחילת 2025 מצא כי שיעור התמיכה עומד כעת על כ-3% בלבד הנתון הנמוך ביותר אי פעם והנמוך מכל המדינות הערביות שנבדקו.
היעדר פתרון לבעיה הפלסטינית הוא הסיבה המרכזית לכך. ירדן, שבה כמחצית מהאוכלוסייה היא ממוצא פלסטיני, מחויבת לנושא. המלך עבדאללה שואף לקדם את פתרון שתי המדינות כפתרון היחיד לסכסוך עם הפלסטינים. מדינה פלסטינית לצד ישראל, לפי התפיסה הירדנית, לא רק תדגיש את העובדה שירדן היא איננה פלסטין או בלשון המלך עבדאללה "ירדן היא ירדן ופלסטין היא פלסטין", אלא אף תבטיח את המשך שרידותה של ירדן.
פעילות ישראל ברצועת עזה מאז פרוץ המלחמה הגבירה את המתיחות והזינה את האנטישמיות הגואה בממלכה. הצהרות חוזרות ונשנות בישראל, על כוונות לספח שטחים או להחיל ריבונות בגדה המערבית, לצד קידום הבנייה שם והרעיון לעידוד גירוש פלסטינים מעזה, נתפסות בעמאן כאיום אסטרטגי ממשי על יציבותה וזהותה של ירדן.
מאחורי הקלעים הקשרים הביטחוניים בין ישראל לירדן, כאמור, נמשכים וצפויים להימשך גם בעתיד, מתוך הבנה כי הם משרתים אינטרסים משותפים. יום השנה להסכם השלום מזכיר לנו כי היחסים בין המדינות ידעו גם תקופות אחרות של תקוה ואופטימיות. אולי ניתן יהיה בעתיד להחיות תקופות אלו מחדש.
