מתרחש מהלך חסר תקדים במימי הים התיכון: "צי סומוד", המונה יותר מ־40 ספינות ונציגים מ־44 מדינות, מתקרב לרצועת עזה כאשר על פי עדויות, שלוש ספינות קרב ממדינות נאט"ו (ספרד, איטליה וטורקיה) מלוות אותו. מדובר באירוע החורג בהרבה ממבצע הומניטרי פשוט: זהו אתגר ישיר, מורכב ורב־שכבתי לדוקטרינת הביטחון של ישראל ולמעמדו של המשפט הבין־לאומי.
הרקע המשפטי: כיצד "תוכנית טראמפ" הכירה בעקיפין בכך שהמצור על עזה הוא שגוי?
כדי להבין את משמעות המהלך, יש להתמקד בנקודה משפטית מרכזית: תוכנית השלום של טראמפ, שביקשה להדגים את האפשרות לספק בעתיד סיוע הומניטרי לעזה, הכירה בעקיפין בכך שתושבי הרצועה מנועים כיום מזכות בסיסית זו. הכרה זו מחלישה את טענת ישראל שהצעדים הם ביטחוניים בלבד. כאשר נחסם סיוע הומניטרי חיוני, המצור עלול להיחשב לא רק לצעד ביטחוני, אלא לעונש קולקטיבי מעשה האסור לפי סעיף 33 לאמנת ז׳נבה הרביעית, ומהווה דוגמה מובהקת לפשע מלחמה. צי סומוד פועל על רקע מסגרת משפטית זו.
שלושה תרחישים אפשריים והשלכותיהם הגלובליות:
נסיגה אסטרטגית של ישראל וניצחון הכוח הנורמטיבי
בתרחיש זה ישראל תיאלץ, כדי להימנע מעימות עם מדינות נאט"ו ובלחץ בין־לאומי, לאפשר לצי להיכנס לעזה. תוצאה כזו תיחשב לניצחון של "כוח העולם האזרחי" ושל דיפלומטיה נורמטיבית: לא רק שסיוע ייכנס לעזה, אלא גם ישבר "הטאבו של המצור" תיווצר נורמה חדשה שתאפשר פעולות דומות בעתיד ותפגע באופן משמעותי בדוקטרינת ההרתעה של ישראל.
עימות צבאי והפעלת מנגנונים בין־לאומיים
זהו התרחיש המסוכן ביותר. אם חיל הים הישראלי יתקוף את הצי, וספינות הליווי האירופיות יפעלו להגנת אזרחיהן, עלול להתפתח משבר בין־לאומי מלא. השלכות מיידיות עשויות לכלול הפניה של הסוגיה למועצת הביטחון לפי פרק 7 למגילת האו"ם, פתיחת חקירה בבית הדין הפלילי הבין־לאומי והטלת סנקציות חמורות על ישראל. זהו מבחן לאחדות נאט"ו ולמחויבותה להגן על אזרחיה.
התערבות ישראלית ואי־תגובה מצד ספינות הליווי
בתרחיש זה, ישראל תתקוף את הצי בעוד שספינות הליווי יימנעו מעימות ישיר. מבחינה טקטית מדובר בניצחון לישראל, אך מבחינה אסטרטגית בכישלון למעמדן של המדינות האירופיות ולמערכת המשפט הבין־לאומית. תרחיש זה ממחיש כי עקרונות הומניטריים עלולים להיראות חסרי כוח מול דוקטרינות של עוצמה ומציאות פוליטית ריאליסטית.
סייד פז׳מאן מדני
חוקר מדיניות וטכנולוגיות צבאיות
