נתחיל בשורה התחתונה: רק 24% מהציבור רוצה שהממשלה שתוקם אחרי הבחירות הבאות תהיה בהרכב הנוכחי, "ימין על מלא". 33% רוצים "ממשלת שינוי" בלי המפלגות הערביות, וכמעט חמישית מהציבור מוכנים לקבל ממשלה בראשות נתניהו או ברוטציה איתו, בתנאי שלא תתבסס על החרדים, הימין הקיצוני או יאיר גולן.
במילים אחרות: הציבור רוצה את הליכוד בקואליציה, אבל לא רוצה את קואליציית הליכוד. הוא מקיא את הגושים שדוחפים לו לגרון.
בהעדפה לראשות הממשלה הנתונים עקביים יותר: יש רוב יציב הסבור שנתניהו צריך לסיים את תפקידו ולהיות מוחלף במועמד אחר מהימין, ובשאלת ראש בראש – נפתלי בנט מוביל ביתרון קל על נתניהו.
וכאן מגיע הפרדוקס. יותר ממחצית מאלה שלא בוחרים בנתניהו לראשות הממשלה, מוכנים בלית ברירה שמפלגתם תיכנס עם נתניהו לממשלה, בתנאי למשל שזאת תהיה ממשלה ללא חרדים (23.7%) או ללא הימין הקיצוני (16.7%).
זה לא ממש מחנה רל"ב (רק לא ביבי), תכירו את המחנה החדש: על"ב (עדיף לא ביבי).
ילד מזדקן
והנה ההסבר: הציבור התבגר. הוא הולך בין הטיפות. הוא יודע לסדר עדיפויות. הוא מבין שקואליציה המתבססת על חרדים תנציח השתמטות שתפגע בציבור החילוני והדתי, וגם תקעקע אפליית בנות מזרחיות שפוגעת בציבור החרדי. הגולדקנופפים חייבים לנוח קצת באופוזיציה.
הציבור גם יודע שממשלת ה"ימין על מלא" נכשלה, ולא רוצה לשוב אליה. הוא ישמח להחליף את נתניהו במנהיג ימין אחר, אבל לא מסכים שמנסור עבאס יהיה שוב האצבע שתכריע גורלות בקואליציה.