המאמר האנליטי הנוכחי בוחן את המצב הנפשי והפוליטי בחברה הישראלית כעבור שנתיים מתחילת הסכסוך, וטוען שכל עסקה שמטרתה לסיים את המתיחות ובפרט הסכם המבוסס על הפסקת אש וחילופי שבויים תביא עמה תוצאות מורכבות ולעתים סותרות עבור המשטר.
מחד, החזרת השבויים עשויה להפחית את הלחץ הפנימי והבינלאומי, להרגיע במידה את הכעס והחרדה הציבוריים ולספק לממשלה זמן נשימה פוליטי כדי לעסוק בשיקום ובארגון מחדש של האסטרטגיה הביטחונית; זוהי, לפי המאמר, ה"מידה המועילה" של העסקה יתרון מיידי ובולט לטובת ישראל.
מאידך, המחבר מזהיר שמימוש המטרה המרכזית הזו עשוי להחליש את ה"טיעון" למלחמה: ברגע שהציבור והקהילה הבינלאומית יראו כי יעד מרכזי שהוצג הצלת השבויים הושג, יעלו שאלות על הלגיטימציה להמשך מבצעים צבאיים רחבי היקף, על המחיר האנושי ועל ההשמדות הנרחבות שנגרמו. במילים אחרות, העסקה עלולה לפגוע בהצדקת המאבק מבחינה פוליטית ומוסרית.
המאמר ממשיך ודן במספר גורמים מכריעים: תפקידם של המתווכים (ובייחוד המדינות שהיו מעורבות בתיווך), הסיכון שעומד בכך שחמאס או גורמים אזוריים אחרים ינצלו את החלון שנפתח כדי להשיג בו זמנית יתרונות חדשים, והאפשרות שהממשלה תיתקע על נקודה טקטית קטנה שתסכל את מהלך ההסכמה ותוביל למבוי סתום. הכותב טוען שהאי־ודאות הזו עלולה לערער את יציבותו ועמידותו של כל הסכם.
בחלק אחר של הטקסט מנתח הכותב את ההשלכות הפנימיות על ההנהגה הפוליטית: החזרת השבויים עשויה להקל על הלחץ הציבורי ולהעניק לבעלי ברית ולממשל פתח לשיקום מעמדם, אך יחד עם זאת יפעלו כוחות ואופוזיציות שיראו בעסקה מרכיב לא מספק ואף בגידה, וכך המרחב הפוליטי עלול להישאר מפולג ומתוח לאורך זמן.
המאמר מדגיש גם את תפקיד ארצות־הברית כמשתנה קריטי; מובאות בו שלוש תרחישים אפשריים להתנהגותו של הצד האמריקאי (או של שחקנים בינלאומיים אחרים) בתהליך כאשר כל תרחיש עשוי לזרז או להקשיח את מהלך יישום ההסכם ולהשפיע על היקף ההתחייבויות והערבויות שינתנו.
לסיכום, הכותב קובע שהעסקה, אף שתוכל להעניק הקלה הומניטרית ופוליטית מיידית יתרון רב־משמעותי לטווח הקצר־בינוני טומנת בחובה סיכונים אסטרטגיים ארוכי טווח: החלשת ההצדקה למהלך צבאי מתמשך, לחצים לתשובות על נזקי המלחמה, וסיבוכי אתיים-משפטיים שיעלו עם סיום האלימות המיידי.
במסקנה ממליץ המאמר שעל מקבלי ההחלטות בישראל ובקהילה הבינלאומית להעריך בקפידה את המאזן העדין בין עלות לתועלת, להגדיר מנגנוני פיקוח ואכיפה ברורים ולתכנן תרחישי גיבוי פוליטיים ומבצעיים כדי לצמצם תוצאות בלתי־צפויות על ביטחונה הפנימי והאסטרטגי של המדינה.
