בשנת 1949 חוקק בכנסת ישראל חוק לימוד חובה, שהטיל את האחריות הבלעדית לחינוך כלל הילדים על המדינה, והפך את מימון בתי הספר היסודיים (כיתות א' עד ח') למחייב. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1953, חוקק חוק חינוך ממלכתי, שמטרתו הייתה לאחד את כל הזרמים החינוכיים למערכת חינוך ממלכתית משותפת עם תוכנית לימודים אחידה, ולנתק את מוסדות החינוך מזיקה לזרמים פוליטיים.
על פי חוקי מדינת ישראל, בתי הספר מחולקים לשלוש קטגוריות חוקיות:
1) מוסדות רשמיים:
בתי ספר אלה הם בבעלות מלאה של המדינה, מוריהם מועסקים ישירות על ידי המדינה, תקציבם ממומן במלואו על ידי המדינה, והם כפופים לכל התקנות והדרישות הממשלתיות.
חלק זה דומה לבתי הספר הממלכתיים (הציבוריים) באיראן.
2) מוסדות מוכרים שאינם רשמיים (מוכר שאינו רשמי):
בתי ספר אלה אינם בבעלות רשמית של המדינה, אך המורים יכולים להיות מועסקים ישירות על ידי המדינה או בעקיפין על ידי ארגונים לא-ממשלתיים, ועדיין להיחשב עובדי מדינה. בתי ספר אלה מקבלים עד 75% מתקציבם מהמדינה, מקיימים חלק מהדרישות הממשלתיות, ונהנים מחופש פעולה רב יותר בקבלת תלמידים, העסקת מורים וקביעת תוכנית הלימודים.
מצב זה אינו קיים בצורתו באיראן. נראה כי הפיצול התרבותי בישראל הוא אחת הסיבות לקיומם של בתי ספר כאלה, ובתקווה עוד נרחיב על כך בהמשך.
3) מוסדות פטור:
בתי ספר אלה מנוהלים על ידי ארגונים לא-ממשלתיים ומקבלים רק כ-55% מתקציבם מהמדינה; הם אינם כפופים לכל הדרישות והתקנות הממשלתיות.
שם קטגוריה זו נובע מהפטור מחלק מהתקנות הממשלתיות, וגם לה אין מקבילה באיראן! גופים פרטיים, מוסדות דתיים, מוסדות ללא כוונת רווח ועוד מפעילים בתי ספר בקטגוריה זו. טביעת האצבע של המדינה במימון של למעלה ממחצית מצרכי מוסדות אלה מעידה גם על רצון המדינה לוויסות באמצעות כלי פיננסי, אף שכלפי חוץ מוסדות אלה אינם מחויבים לעמוד בכל התקנות הממשלתיות.
נקודת המפנה במערכת זו הייתה בסוף שנות השישים, כאשר חוק לימוד חובה הורחב עד לסיום כיתה י', והחינוך העל-יסודי הפך לחלק מהותי ממערכת החינוך. כתוצאה מכך, כיום מרבית בתי הספר היסודיים בישראל הם במעמד רשמי, ומרבית בתי הספר העל-יסודיים הם במעמד מוכר שאינו רשמי.
