כשהטילים פסקו והכותרות המשיכו לנוע, הרעידות לא שככו. לא עבור שורדי פסטיבל נווה, לא עבור החיילים שראו דברים שאף אחד לא היה אמור לראות, ולא עבור המשפחות שקיבלו את פני בני הזוג, האחים והאחיות או ילדים שהיו דומים להם, אך לא היו בדיוק אותם האנשים.
לאחר מתקפת חמאס הגדולה ב-7 באוקטובר 2023, התעורר מאבק שקט יותר, ששוחרר מהתקשורת. המאבק הזה חדר לחללים היומיומיים כמו חדרי שינה, כיתות לימוד ומשרדים, ונמצא גם בארונות התרופות ובבקבוקי האלכוהול. זה נראה כמעין אמצעי התמודדות, פעולה או פשוט דרך להמשיך את היום. עם זאת, כפי שמזהיר המרכז להתמכרויות בישראל (ICA), פשוט להמשיך לחיות לעיתים יכול להיות הצעד הראשון לכיוון התמוטטות.
רוני רוקח, עו"ס ומטפלת זוגי המנהל את המחלקה הקלינית ב-ICA, אומר: "האנשים לא התחילו לצרוך יותר בגלל תחושה טובה באוקטובר או נובמבר. הם התחילו כי לא יכלו לשאת את מה שאי אפשר לשאת. פגיעות נפשיות משאירות אחריהן חותם, וההתמכרות מגיעה בעקבותיהן".
רוקח הקדיש את מקצועו לעבודה עם משפחות, זוגות, ועכשיו עם כל הקהילה, ומסייע להם להתאושש מהפגיעות הנפשיות. ICA, המקום בו הוא מנהל את מחלקת הטיפול, הוקם ב-2018 עם מטרה לשנות את הדרך בה נתפסות ומנוהלות התמכרויות בישראל. הוא אומר שהמשימה הזו הפכה לדחופה עוד יותר. רוקח מסביר: "לאחר המתקפה, ראינו עלייה חדה בתסמיני הפרעת דחק פוסט-טראומטית. המדינה השקיעה הרבה בתגובה לפגיעות נפשיות וזה היה חיוני. זה היה משבר מיידי. אך מה שאנשים לא ראו, או לא רצו לראות, היה כמה אנשים רבים מטפלים בעצמם. תרופות שינה, חשיש, אלכוהול, כדורי הרגעה. חומרים שנתנו תחושת שליטה בשבועות המפחידים הראשונים. דרך להירדם. דרך לשכוח. דרך לכבות תמונות שדולקות מאחורי העיניים. אבל הבעיה היא שכאשר כדור אחד הופך לשניים, כאשר כוס יין הופכת לבקבוק, כאשר סיגריה אחת בלילה הופכת לסיגריה אחת בבוקר, מה שהתחיל כמנגנון התמודדות הופך להתמכרות. שנתיים אחרי, רואים את ההשפעות ארוכות הטווח של הטראומה ואת השפעתה הגוברת על הדרך בה אנשים מנסים לשרוד אותה. המלחמה תסתיים, אך ההרגל נשאר. אנחנו נפגשים עכשיו עם אנשים שצורכים חומרים כמעט שנתיים. הם לא יכולים ללכת לעבודה. הזוגיות שלהם בעייתית. הם עדיין חיים לכאורה, אבל בפנים הם אבודים. בין הפגיעים ביותר יש את הצעירים, במיוחד בין גיל 18 ל-26. מתוך כל שלושה אנשים בקבוצת גיל זו, אחד נמצא בסיכון גבוה לצריכה בעייתית, ומי שסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, הסיכון הוא אחד מתוך כל שניים. זו אותה דור שהיה כלוא בבית בתקופת הקורונה, מבודד ומודאג. לאחר מכן הם נקראו לשירות חובה. אחרי זה הם הלכו לנוה ולא חזרו הביתה כמו קודם. חלקם, במובן המילולי, הפכו משבוע לרקוד במדבר לחובה לשמור. זהו שילוב הרסני. כמובן, המטרה שלנו אינה לאסור על השימוש בחומרים. אלא להעלות מודעות. אנחנו לא אומרים לא לצרוך. אנחנו אומרים בואו נבין מה אתם עושים ונעזור לכם לבחור אפשרויות בטוחות יותר. אפשר לדבר כל היום על בריאות הנפש, על טיפול בדיכאון וחרדה, אך אם דלי המים דולף, שום דבר לא נשאר במקומו. אותו חור הוא הצריכה. כל עוד לא נתמודד עם זה, שום דבר לא יקרה. מה ש-ICA דורש זה לא שינוי קטן. מדובר באסטרטגיה לאומית כוללת שכוללת חינוך, מניעה, טיפול ומדיניות. אנחנו ארגון לא רווחי. אנחנו עושים הרבה. אבל זה לא מספיק. המשרדים חייבים לשתף פעולה. חייבת להיות תגובה מתואמת ודחופה. המצב הזה לא הולך להיעלם. עוד חיילים יחזרו. יותר פגיעות יופיעו. אנחנו לא בסוף המשבר הזה; אנחנו במרכזו. בלי לדבר על שימוש בחומרים, אין בריאות נפשית, ובלי בריאות נפשית אין בריאות גופנית".
