ניתוח פוליטי של מערכת החינוך בישראל
במבט כללי, החינוך תמיד היה קשור ליעדים חברתיים, וקובעי המדיניות שואפים לכוון שינויים חברתיים דרך החינוך. ישנן גישות המרחיקות לכת וגורסות כי החינוך הוא במהותו פוליטי ואידיאולוגי; במילים אחרות, כל מה שמתרחש בבתי הספר ובמערכת החינוך, בין אם גלוי ובין אם סמוי, הוא במידה מסוימת השתקפות של העמדות והיעדים הפוליטיים של החברה.
בבחינת מערכת החינוך בישראל, ניתן לזהות שלוש תקופות חשובות בהקשר החינוך הפוליטי:
התקופה הראשונה: עידן "הזרמים והמפלגות"
תקופה זו, שנמשכה מלפני הקמת מדינת ישראל ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי ב-1953, התאפיינה בקשר הדוק בין החינוך למפלגות הפוליטיות. אספקת המשאבים וניהול בתי הספר התבססו על ההשקפות האידיאולוגיות המפלגתיות.
התקופה השנייה: עידן ה"ניטרליות הממלכתית"
לאחר מכן, עם חקיקת חוק חינוך "ממלכתי", החלה תקופה חדשה שמטרתה הייתה להפריד את החינוך מהפוליטיקה המפלגתית. נעשה ניסיון להקנות לחינוך אופי ניטרלי לחלוטין. בתקופה זו נאסרה מעורבות מורים ותלמידים בוויכוחים פוליטיים וביטוי דעות מפלגתיות. עם זאת, המבקרים טענו כי מצב זה של "ניטרליות פוליטית" כשלעצמו שימש ככלי לשימור הנרטיב ההגמוני של החברה ולמניעת מחאה.
התקופה השלישית: הפרטה והחינוך "כמעט-ניטרלי"
התקופה השלישית החלה בשנות ה-80 ונמשכת עד היום. בשלב זה, המדינה נסוגה במידה רבה מתחום החינוך, והמגזר הפרטי וארגונים לא ממשלתיים קיבלו תפקיד גדול יותר. למרות שהחינוך הפורמלי ושעות הלימודים נראים כביכול "נטולי פוליטיקה", מחוץ למסגרת זו למשל, בתוכניות העשרה ופעילויות חוץ-בית ספריות המנוהלות על ידי ארגונים פרטיים נוצר בסיס לחדירת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מצב זה מכונה חינוך "כמעט-ניטרלי" (או "פסאודו-ניטרלי").
מעניין לציין, כי יש הסבורים שדווקא המרחב הפוליטי הניטרלי-לכאורה מתקיים בעיקר בבתי הספר הערביים, בעוד שהחינוך היהודי הרשמי משרת באופן ישיר יותר את קידום מגמות פוליטיות ספציפיות, במיוחד את הימין הישראלי.
תכנית הלימודים והחינוך הרשמי הם במהותם חינוך אידיאולוגי, ואין זה עניין ייחודי לאיראן, אלא כך המצב גם בישראל (שטחים כבושים) ובמקומות אחרים בעולם. מעניין במיוחד הוא ניצול לרעה של האוטונומיה בתוכנית הלימודים של קבוצות המיעוט, כפי שצוין קודם. במבט ראשון, האוטונומיה בתוכנית הלימודים של קבוצות שונות, כולל הערבים, נראית אלגנטית ודמוקרטית. אך בפועל, מתגלה החרב הפיפיות של האוטונומיה בתוכנית הלימודים, ואנו עדים למדיניות סירוס החינוך הפוליטי בתוכנית הלימודים הערבית! זאת, בזמן שגוף החינוך הממלכתי היהודי מקדם במלוא המרץ את האידיאולוגיה של האגף הפוליטי הימני.
