בעולם שבו דימויה של איראן מצטמצם לעיתים קרובות בתקשורת המערבית לממדים מצומצמים ולעיתים מעוותים, התבוננות ישירה ובלתי אמצעית יכולה להוות הלם מרפא. על פי דיווח של פארס-טודיי, מירה באדז'בה, עיתונאית בולגרייה ותיקה, חוותה הלם חיובי זה בעקבות ביקורה באיראן, ואת פירותיו פרסמה במאמר מפורט ומעמיק באחד מהמגזינים היוקרתיים ביותר בבולגריה. דוח זה אינו תיאור תיירותי שטחי, אלא בחינה של השכבות המנוגדות והמתקיימות במקביל בזהות האיראנית; החל מאדריכלות ובישול ועד לתפקידן החברתי של נשים וקצב החיים העירוני.
טהראן – סימפוניה של פרדוקסים חיים
באדז'בה רואה בטהראן סמל מוחשי ל"פרדוקסים" של איראן: עיר המשלבת בו-זמנית "עבר והווה, הר ומישור, סדר וכאוס, חיים מהירים וחיים שלווים". החל מתנועה בלתי פוסקת וגורדי שחקים מודרניים ועד לשקט של פארקים ומקומות קדושים. היא מציינת את "תחושת הזמן" המיוחדת של טהראן, מקום שבו המרחקים הם גם ממשיים וגם מנטליים. העיר, בעיניה, היא כ"ספר עב כרס ומלא ניגודים" החושף פנים חדשות בכל דפדוף (שיטוט בשכונותיה).
אשה איראנית: מהקלישאה למציאות של אישה משכילה ומשפיעה
אחד החלקים המרכזיים ביותר בדו"ח הוא התייחסות הכותב לנשים האיראניות. הוא מדגיש שבניגוד לתדמיות חד-ממדיות רבות בתקשורת, לאישה האיראנית כיום יש פנים משכילות, חברתיות, פעילות, יצירתיות ומשפיעות. נוכחותן הבולטת של נשים באוניברסיטאות (עם נתח של למעלה מ-60%), במקצועות מומחים, באמנות ובתיירות הייתה גלויה לו בכל הערים שבהן ביקר. הכותב מתייחס בעדינות ל"מאבק השקט" של הדור החדש להגדיר מחדש גבולות חברתיים תוך שמירה על כבוד לשורשים, ורואה בכך חלק מאותם פרדוקסים דינמיים של החברה האיראנית.
אדריכלות וערים; שיח בין עבר להווה
הכותב מתאר את מסעו מקאשאן, על בתיה ההיסטוריים המפוארים וגן פין, דרך איספהאן עם כיכר נקש-י ג'האן, ועד שיראז. הוא מתאר את האדריכלות האיראנית כ"אינסופית ומדהימה"; אמנות שבה אריחי טורקיז, דוגמאות גיאומטריות ומלכדי רוח עתיקים ניצבים לצד מבנים מודרניים. עבורו, ערי איראן הן כמו מוזיאונים חיים, שבהם "המאה העשרים ואחת עומדת ממש לצד המאה העשירית", ודו-קיום זה יפה באופן מוזר.
המטבח האיראני: עולם של טעם, צבע ואירוח
בדז'בה עוסקת בפירוט קפדני בתרבות הקולינרית העשירה של איראן. החל מאיזון הטעמים בתבשילים ושימוש בתבלינים כמו זעפרן וורדים, ועד לקישוטים העדינים של המאכלים עם שבבי פיסטוק ועלי כותרת. היא רואה באירוח האיראני לא רק מנהג, אלא חלק מנשמת תרבותה של ארץ זו; אירוח המתבטא בהצעת תה, פירות ושיחה לבבית. השווקים הצבעוניים עם ניחוח התבלינים וצליל נפחי הנחושת, ומסעדות מסורתיות עם ספות עץ ליד בריכה, כל אלה הם חלק מחוויה חושית שלמה זו.
שלושה סמלי תרבות: שטיח, גן ואמנות האיזון
הכותב מונה שלושה יסודות כעמודי התווך של התרבות האיראנית: השטיח, הגן והאוכל. השטיח הפרסי הוא עבורו "ספר תמונות מזיכרון המזרח", ששמר סיפורים מיתולוגיים וסמלים עתיקים בדוגמאותיו. הגן הפרסי (כמו גן פין) הוא ביטוי לפילוסופיה עתיקה של יצירת "גן עדן עלי אדמות" באמצעות איזון בין מים, אדמה, אור וצל. השקפה אסתטית זו, המבוססת על איזון, חוזרת גם בטעמי המאכלים ואף בסידור השולחן.
איראן; הרמוניה מדהימה בלב פרדוקסים לכאורה
דוחה של מירה באדז'בה מגיע בסופו של דבר למסקנה שמה שנתפס מרחוק כ"סתירה" באיראן – דו-קיום של מסורת ומודרניות, מיסטיקה וחיי יומיום, שלווה ומהומה – הופך מקרוב ל"הרמוניה עמוקה ומדהימה". איראן היא עבורה ארץ של "שכבות תרבותיות" שיש לחוות אותה בכל החושים: טעם מאכליה, צבעי שווקיה, צליליה, וחום תושביה. מאמר זה הוא עדות ליעילותו של "מבט מקרוב" ופרי שנים של מאמץ תרבותי להצגת פניה האמיתיות של איראן. נרטיב המוכיח כי מאחורי כל קלישאה פשטנית, טמונה מציאות עשירה ורב-ממדית שניתן לתפוס אותה רק באמצעות חוויה ישירה. "יש לראות את איראן; לגעת בה; לחוות אותה מקרוב."
