לפי המסמך הרישמי שהציגה רשת אלגזירה במסגרת דיווח על אחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה הפוליטית של היישוב והמדינה, שמעון פרס בשנת 1937 כלומר עשור לפני כיבוש פלסטין והקמת המדינה הישראלית דרש אזרחות פלסטינית.
המסמך מופקד בארכיון וכולל חתימה רשמית של פרס והצהרת נאמנות כלפי המדינה והריבונות הפלסטינית. במסמך מבוקשת גם בקשה לשינוי שמו משימל לשמעון. המסמך נותר קיים ומאוחסן בארכיונים של הרשויות הישראליות.
שמעון פרס נולד ב־2 באוגוסט 1923 ונפטר ב־28 בספטמבר 2016 היה פוליטיקאי בולט, חתן פרס נובל לשלום ונשיא מדינת ישראל שנים רבות. פרס כיהן בתפקידים בכירים ובין היתר שימש שר חוץ בממשלת יצחק רבין ושיחק תפקיד מרכזי במו״מ עם יאסר ערפאת.
בשנת 1947 מינה דוד בן גוריון אחד ממייסדי התנועה הציונית וראש הממשלה הראשון של המדינה את פרס לאחראי על רכישת נשק וגיוס כוחות לארגון ההגנה שהיה למעשה הליבה של הצבא העתידי.
פרס כיהן כחבר כנסת במשך עשרות שנים מאוקטובר 1959 ועד 2007 והיה מהדמויות המשפיעות בזירה הפוליטית הישראלית בעשורים מרכזיים. התנודות הפוליטיות שלו ברגעים מכריעים הפכו אותו לאחד המנהיגים המשפיעים בתקופתו.
השימוש בסיסמאות הכובשות של התנועה הציונית
מה היו המניעים שעמדו מאחורי הכיבוש והקמת מדינת ישראל לפי אידאולוגיה ציונית בין השאר האמונה בקדושת עם ישראל ובזכות היסטורית על ארץ ישראל ובתפיסה של הארץ כמקום המיועד לעם היהודי נכללו הסיסמאות שהצדיקו את ההתיישבות וההגירה ליהודה ושומרון ולארץ פלסטין.
במיוחד הסיסמה "ארץ בלא עם לעם בלא ארץ" הפכה לאחת מהנימוקים המרכזיים שנוצלו על ידי תומכי הציונות במאה ה־十九 ותחילת המאה ה־עשרים כדי להצדיק הגירה והתיישבות יהודית באזור על אף קיומה של אוכלוסיה ערבית פלסטינית משמעותית.
הסיסמה הופצה כדי לרכוש תמיכה באירופה ובארצות הברית והיא הציגה תמונה של ארץ ריקה מתושבים כדי להצדיק את השיבה היהודית לארץ המובטחת אף על פי שבאותה תקופה התגוררו בפלסטין כ־חצי מיליון אנשים בעיקר ערבים מוסלמים ונוצרים לצד מיעוט יהודי וכלכלה חקלאית מפותחת בעיירות כמו יפו חיפה וירושלים.
הסיסמה הפכה לכלי תעמולתי מרכזי שנועד לטייח את קיומה של אוכלוסיה מקומית ולהקל על ההסדרים הבינלאומיים שתמכו בהגירה המונית ובהקמת מוסדות יהודיים טרם הקמת המדינה.
התיעוד ההיסטורי מצביע על כך שחלק מהמנהיגים והדוברים הציונים הניצלו את המסר הזה כדי לשכנע קהלים זרים שהשיבתם של היהודים לארץ תתבצע ללא התנגדות דבר שסתר בפועל את המציאות על הקרקע.
באותו הקשר מצויינים דוברים וכותבים נוצרים כמו אלכסנדר מקקול וכן דמויות ציוניות כמו ישראל זנגוויל שהפיצו תיאורים של ארץ כבושה או נטושה במאה ה־十九 ובתחילת המאה ה־עשרים כדי להצדיק את ההגירה.
הכחשת המידה והדת של העם הפלסטיני הופיעה גם בדברי מנהיגים ציוניים בולטים כגון דוד בן גוריון שהגדיר בפומבי את הארץ כ"ארץ ללא בעלים" וקרא ליהודים למלא את החלל וכך נבנו טענות שאומצו בדיונים בינלאומיים ובאומות המאוחדות בשנות הארבעים.
גם גולדה מאיר אמרה בראיון בשנת 1969 שאינן קיימים פלסטינים דבר שהמשיך להלהט את שיח ההכחשה וההדרה של הזהות הפלסטינית.
גם דוגמה אישית ממחישה את ההשערה שניסו להציג את הארץ כריקה מאוכלוסיה: אחד מהעולים המוקדמים שנזכר בשם אשר גינסברג אמר שבעת שהיה בחו״ל חשב שהארץ היא מדבר אך בהגיעו גילה שהקרקע מעובדת ושאין אדמות נטושות כפי שנוסח בקמפיינים התומכים.
המסקנה ההיסטורית היא שסיסמה זו שימשה ככלי מדיניות ותעמולה כדי לצבור תמיכה ולצייר מציאות שאינה משקפת את החיים והקהילות שהתקיימו בפלסטין טרם השלטון הציוני והקמת מדינת ישראל.
