ביקורו של שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, בתוניסיה ב-10 בספטמבר, היה צעד נוסף במאמציה של איראן להרחיב באופן משמעותי את השפעתה בצפון אפריקה בכלל, ובתוניסיה בפרט. קדמה לביקור זה סדרה של צעדים שנועדו לחזק את היחסים בין טהראן לתוניס, אשר הגיעו לשיאם בהחלטה המשותפת מיוני 2024 לבטל את הצורך בוויזות למטיילים משתי המדינות. להתפתחות זו נלוו ביקורים רמי דרג, כולל ביקורו ההיסטורי של נשיא תוניסיה, קייס סעיד, באיראן במאי 2024.
ההנהגה בטהראן רואה בהרחבת השפעתה בצפון אפריקה, ובמיוחד בתוניסיה, יעד אסטרטגי של מדיניות החוץ שלה, מתוך הבנה שתהליך זה יכול לשרת את איראן בכמה תחומים:
1. התחום הביטחוני נוכחות איראנית בתוניסיה (ובאלג'יריה) מאפשרת לאיראן להגביר את האיום הביטחוני על מרוקו, שטהראן רואה בה כמי שמשתפת פעולה עם ארה"ב וישראל ומהווה את האיום המרכזי על שותפתה האסטרטגית, אלג'יריה. כחלק מתפיסה זו, טהראן אף סיפקה סיוע צבאי למורדי פוליסריו הנלחמים למען עצמאות בסהרה המערבית. חיזוק הקשרים עם תוניסיה משרת בהחלט מטרה חשובה זו. בנוסף, לאור ההידרדרות החמורה ביחסי איראן עם מדינות רבות באירופה, נוכחותה בתוניסיה, ובמיוחד קרבתה הגיאוגרפית לאירופה, עשויה לשרת אותה היטב אם טהראן תחליט להגביר את האיום הצבאי שלה כלפי היבשת, במיוחד כלפי מדינות הקרובות לתוניסיה, כמו איטליה.
יתר על כן, בהתחשב באיומים מצד גורמי ביטחון איראנים "לסגור את מיצרי גיברלטר" ושאיפתו של הצי האיראני להרחיב את פעילותו בים התיכון במטרה לאיים על ישראל ממערב, קיומו של בסיס צבאי איראני פוטנציאלי בתוניסיה יסייע רבות לטהראן ביצירת התשתית הדרושה לקידום מטרות אלו. בד בבד, נוכחות צבאית חזקה בתוניסיה יכולה לשמש כמקפצה להרחבת ההשפעה האיראנית בלוב, שבה היא מגלה עניין גובר.
2. התחום המדיני איראן שואפת להרחיב את השפעתה במוסדות אפריקאיים, בעיקר כדי להתמודד עם מאמצי ישראל להרחיב את מעמדה הדיפלומטי והביטחוני ביבשת. שיתוף פעולה עם תוניסיה (לצד שיתוף פעולה עם אלג'יריה ודרום אפריקה) מאפשר לאיראן לחזק את דריסת הרגל הפוליטית שלה באפריקה, במיוחד באיחוד האפריקאי. במקביל, הרחבת מעגל היחסים הדיפלומטיים של איראן תומכת במסר שהיא רוצה להעביר לאזרחיה ולקהילה הבינלאומית, לפיו הבידוד הדיפלומטי חסר תועלת, שכן ניתן לשבור אותו בקלות יחסית, כפי שמעידים יחסיה עם תוניסיה.
בנוסף, אפריקה ממלאת תפקיד חשוב במאמץ הרחב יותר של איראן להתרחב ל"דרום הגלובלי" (אפריקה ואמריקה הלטינית) במסגרת מדיניות "הפנייה למזרח" שלה. מדיניות זו נועדה להתמודד עם בידודה הגובר על ידי הפניית משאבים לאזורים אלו. בהתאם לכך, איראן השקיעה רבות בשנים האחרונות בחיזוק הקשרים עם מדינות ערב, כולל כאלו שיש להן או היו להן יחסים עם ישראל. נראה כי טהראן מניחה שהתנהלותה של ישראל בנוגע לרצועת עזה והתמיכה האמריקאית בה, יצרו קרקע נוחה להעמקת שיתוף הפעולה עם מדינות ערב, כולל מדינות צפון אפריקה. יחסיה הקרובים של איראן עם אלג'יריה, שלה קשרים עמוקים עם ההנהגה הנוכחית בתוניסיה, סייעו גם הם לטהראן להתקרב לתוניס.
יתרה מזאת, נראה כי איראן רואה במצרים מדינת מפתח, במיוחד בשל קרבתה ללוב. לכן, היא פועלת דיפלומטית להרחבת שיתוף הפעולה בין קהיר לטהראן (כולל מהלך סמלי לשינוי שם רחוב בטהראן שנקרא בעבר על שם ח'אלד איסלאמבולי, רוצחו של הנשיא אנואר סאדאת, לשם חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה המנוח שנהרג על ידי ישראל). עם זאת, למרות התחממות היחסים בין שתי המדינות, מצרים – בדומה למדינות אפריקאיות אחרות – מתנגדת לניסיונותיה של איראן ללבות מחדש מתחים עדתיים בתוך המדינה ולקדם השפעה שיעית שם. גירושו של אמיר מוסוי, דיפלומט איראני לשעבר, מאלג'יריה ב-2018 מסיבות דומות, מהווה סימן להתנגדות זו.
3. התחום הכלכלי באופן כללי, איראן מחפשת מדינות וצינורות שיאפשרו לה לעקוף את משטר הסנקציות שהוטל עליה. אף שהיחסים הכלכליים בין תוניסיה לאיראן היו זניחים בעבר – היבוא של תוניסיה מאיראן הסתכם ב-1.4 מיליון דולר ב-2022, ירידה מ-4.8 מיליון דולר ב-2015; היצוא של תוניסיה לאיראן ירד מ-12.58 מיליון דולר ב-2014 ל-80 אלף דולר בלבד ב-2023 – הקמת ועדה כלכלית משותפת בין שתי המדינות, שעליה הוסכם באפריל 2025, מהווה דוגמה לרצונה של איראן להשתמש בתוניסיה להרחבת קשריה הכלכליים ולעקיפת הסנקציות המערביות שהוטלו עליה.
4. התחום הדתי אף שרק כמה אלפי שיעים חיים בתוניסיה, עבור איראן, נוכחותם מהווה פלטפורמה להעמקת השפעתה במדינה. גם באלג'יריה ובלוב אין נוכחות שיעית משמעותית, מה שמעורר דאגה מיוחדת אצל איראן, החוששת מחילופי משטר, במיוחד באלג'יריה, שיפגעו ביחסים עם טהראן. בהתאם לכך, טהראן פועלת להתחבר לקהילות השיעיות בתוניסיה כדי לבסס את השפעתה שם, ללא קשר למי ששולט במדינה. כדי לחזק את הקשר הישיר שלה עם האוכלוסייה השיעית בתוניסיה, איראן פתחה מרכזי תרבות בתוניס ומרחיבה את פעילותם של מוסדות איראניים כמו "אהל אל-בית".
לכאורה, היה צפוי שהתחזקות שלטונו של נשיא תוניסיה קייס סעיד, בשל דעיכת מעמד תנועת האחים המוסלמים (אל-נהדה) והמגמה האוטוריטרית תחת הנהגתו, תפגע ביחסים עם איראן. עם זאת, עוינותו העמוקה לישראל וקשריו הקרובים של אחיו, נוואף סעיד, עם איראן – ובמיוחד עם השיעה (על רקע שמועות על היותו שיעי בעצמו), לצד היחסים המתוחים בין תוניסיה למרוקו בשנים האחרונות, כל אלו יצרו את מה שהמשטר התוניסאי רואה כ"קרקע פורייה" להעמקת שיתוף הפעולה עם טהראן.
במסגרת הישראלית, ביקורו של עראקצ'י בתוניסיה הוא דוגמה נוספת לאתגר הגובר שאיראן מציבה מבחינה מדינית ודתית. אף שיש נטייה להתמקד בעיקר באיומים הישירים של איראן על ישראל – תוכנית הגרעין, יכולות הטילים והכטב"מים, מה שמכונה "ציר ההתנגדות" האזורי וכוחות הפרוקסי שלה – אין להתעלם מהמגמה המדאיגה הזו, שהתגברה במהלך השנה האחרונה.
ישראל יכולה לנקוט בכמה צעדים דיפלומטיים בתגובה להתפתחויות המדאיגות ביחסי תוניסיה-איראן. ראשית, היא יכולה לבקש מהממשל האמריקאי להשתמש בהשפעתו על המשטר התוניסאי ולדרוש ממנו לצמצם את קשריו עם טהראן.
בד בבד, על ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב המתונות (מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה) ועם מדינות אירופה שיש להן עניין רב בחיזוק יציבותן של מדינות צפון אפריקה, כמו איטליה. מדינות אלו, החוששות מיסודן מהתפשטות המעמד המדיני והביטחוני של איראן בצפון אפריקה, צריכות להפעיל לחץ על קייס סעיד ועל מקורביו לנקוט צעדים שימנעו את התרחבות ההשפעה האיראנית בתוניסיה. זה חייב לכלול קמפיין נחוש נגד המוסדות שאיראן הקימה בתוניסיה, שמטרתם לחזק את הקשר הישיר בין טהראן לקהילות השיעיות במדינה.
מעל לכל, התפתחות היחסים בין תוניסיה לאיראן מחדדת את חשיבות הקשר שישראל בנתה בעשורים האחרונים עם מרוקו. מרוקו גם מובילה את המאמצים להילחם בהתפשטות ההשפעה האיראנית בצפון אפריקה. לכן, קריטי להעמיק את הקשרים הללו ולתכנן אסטרטגיה משותפת עם מדינות נוספות לצמצום ההשפעה האיראנית באפריקה בכלל, ובצפון אפריקה בפרט.
בהתחשב במתיחות הגוברת בין איראן למערב (במיוחד ארה"ב, וכן גרמניה, בריטניה וצרפת, על רקע מחלוקות בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית), קרוב לוודאי שהנטייה האיראנית להתרחבות מדינית וצבאית למדינות אחרות ברחבי העולם, ובמיוחד ביבשת אפריקה, תתגבר. נכון לעכשיו, ישנה חשיבות רבה בניצול סיומה של המלחמה ברצועת עזה, שעיכבה את שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו, ובהגברת המאמצים מול מרוקו ומדינות אפריקאיות אחרות ליצירת אסטרטגיה מאוחדת להתמודדות עם המעורבות האיראנית בחלק הצפוני של היבשת, ובמיוחד בתוניסיה.
