בעוד שישראל לא הכירה רשמית לא ב-RSF (כוחות התמיכה המהירה) ולא בכוחות המזוינים של סודאן (SAF), עדויות מצטברות מצביעות על כך שהיא נטתה בשקט לכיוון ה-RSF, תוך מתן עדיפות להישגים אסטרטגיים ארוכי טווח על פני נראות דיפלומטית קצרת טווח. ארצות הברית, בינתיים, גינתה פומבית את זוועות ה-RSF – אך עשתה מעט כדי לרסן את בנות בריתה הקרובות ביותר מתמיכה בארגון.
ב-26 באוקטובר, ה-RSF כבשו את אל-פאשר, המעוז האחרון של ה-SAF בדארפור. נפילת העיר ציינה אבן דרך קודרת: ה-RSF מחזיקים כעת בשליטה דה-פקטו על יותר מרבע משטחה של סודאן. לפי האו"ם ועדי ראייה, ההשתלטות לוותה בהרג המוני, כאשר על פי הדיווחים לוחמי RSF הפרידו גברים מנשים וילדים לפני שהוציאו להורג אזרחים. ממשלת סודאן הצהירה כי לפחות 2,000 איש נהרגו, בעוד שמקורות רפואיים שצוטטו על ידי אל-ג'זירה ועדים מקומיים מציעים שהמספר האמיתי עשוי להיות גבוה משמעותית. הצלב האדום תיאר את המצב כ"לחלוטין מעבר למה שאנו יכולים להחשיב כמקובל", והזהיר מפני עשרות אלפים הלכודים ללא מזון, מים או סיוע רפואי.
ארצות הברית הגדירה רשמית את פעולות ה-RSF בעיר ג'ניינה בדארפור, בשלב מוקדם יותר של מלחמת האזרחים בת שתיים וחצי השנים, כרצח עם, ונפילתה של אל-פאשר עשויה להצטרף בקרוב להגדרה זו.
התפנית של ישראל לכיוון ה-RSF אינה אידיאולוגית היא אסטרטגית, עסקתית, ונטועה עמוק בשיקולים אזוריים.
מנוף עתידי: ה-RSF שולטים כעת ברצועות מפתח של סודאן, כולל חלקים מדארפור וקורדופאן. תמיכה ב-RSF מעניקה לישראל דריסת רגל בסדר שלאחר המלחמה, במיוחד אם מפקד ה-RSF, מוחמד חמדאן דגאלו, הידוע בכינויו חמדיתי, יתגלה כגורם הכוח הדומיננטי בסודאן. גישה לים סוף: סודאן גובלת בים סוף מסדרון חיוני לביטחון הימי ולסחר של ישראל. ההישגים הטריטוריאליים של ה-RSF מקרבים אותם לפורט סודאן ולנתיבי לוגיסטיקה בים סוף, ומציעים לישראל השפעה עקיפה על אזור שיש עליו תחרות גוברת מצד מעצמות המפרץ הפרסי ויריבות גלובליות. ציר איחוד האמירויות-ישראל-RSF: איחוד האמירויות הערביות, התומכת העיקרית של ה-RSF, היא גם אחת מבעלות הברית האזוריות הקרובות ביותר של ישראל. על פי הדיווחים, תיאום מודיעיני בין המוסד לשירותים האמירתיים אפשר תמיכה חשאית ב-RSF, כולל טקטיקות לוחמת רחפנים ולוגיסטיקה בשדה הקרב. שיקולי נורמליזציה: חמדיתי אותת על פתיחות לסיום הנורמליזציה של סודאן עם ישראל, תהליך שנתקע מאז 2020. הגנרל עבד אל-פתאח אל-ברהאן, מפקד ה-SAF ומנהיגה המוכר בינלאומית של סודאן, הביע גם הוא עניין בנורמליזציה – אך המעורבות הישראלית נטתה באופן החלטי יותר לכיוון חמדיתי וה-RSF. בניגוד להנהגת ה-SAF, המכבידים עליה מבני פיקוד נוקשים ומורשת של דיכוי, ה-RSF מציגים עצמם כזריזים ופרגמטיים למרות היסטוריית הזוועות ההמוניות שלהם.
ה-RSF החלו לשקף את הרטוריקה הצבאית הישראלית, תוך שימוש במונחים "מגן אנושי", "לוחמה בשטח בנוי" ו"מובלעות טרור" כדי להצדיק התקפות על מקלטי עקורים, מרפאות ומסגדים. אלו אינם רק הדים לשוניים הם משקפים דוקטרינה אסטרטגית משותפת: שימוש בתשתיות אזרחיות כשדות קרב, פריסת רחפנים לתקיפות מדויקות, ומסגור אלימות המונית כלוחמה בטרור.
ההשוואה מטרידה מאוד. בדיוק כפי שישראל התמודדה עם גינוי עולמי על פעולותיה בעזה – כולל האשמות רשמיות ברצח עם שהוגשו לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) כך ה-RSF עומדים כעת מול האשמות ברצח עם בדארפור, עם הצדקות דומות באופן מפחיד. התלכדות הטקטיקות והמסרים מצביעה לא רק על השפעה, אלא על התאמה אידיאולוגית באשר לאופן שבו מלחמה מתנהלת ומסופרת.
למרות גינוי ה-RSF, ארצות הברית עשתה מעט כדי לרסן את נותני החסות הזרים שלה בעיקר איחוד האמירויות וישראל. סתירה זו חושפת אמת עמוקה יותר: הגינוי של וושינגטון עשוי לתפקד יותר כמחווה רטורית מאשר כהנחיית מדיניות.
ארה"ב ממשיכה לקיים שותפויות אסטרטגיות קרובות הן עם איחוד האמירויות והן עם ישראל, למרות הסתבכותן בעליית ה-RSF. הנורמליזציה של סודאן עם ישראל נותרה יעד של מדיניות החוץ האמריקאית. אם ה-RSF הוא הגורם היחיד שמוכן לסגור את העסקה הזו, וושינגטון עשויה לקבל בשקט את מעורבות המוסד גם אם היא מערערת את הגדרת רצח העם שלה עצמה.
התמיכה של ישראל אינה רשמית ומועברת דרך ערוצי מודיעין, מה שמעניק לשני הצדדים "הכחשה סבירה". התוצאה היא מדיניות המאותתת על בהירות מוסרית אך מאפשרת עמימות אסטרטגית סימן היכר של ריאל-פוליטיק בעשור של מלחמות מתרבות.
